הוא תמיד מגיע, האדרנלין. אחרי מעט חודשים יחסית של עונת מלפפונים חוזרת ההתלבטות הקבועה – לקום מוקדם או ללכת לישון מאוחר? להפוך יום ולילה? להגיע חצי מת לעבודה? ובכן חברים, הגיע זמן התשובות. מקווה שאגרתם מספיק כוחות וחיממתם את הספה והפופקורן לקראת עוד עונה בליגה הטובה בעולם.

היות ומדובר בפריוויו הראשון לעונה ויש לנו רק שני משחקים לכסות ארשה לעצמי להעלות כמה נקודות לקראת העונה שמתחילה הערב וכמה מסקנות מהבועה באורלנדו. מי שלא מעוניין מוזמן לגלול הלאה אל הפריוויו למשחקים למרות שאשמח לשמוע את דעתכם על ההרהורים שלהלן.

לאור האריכות של הפוסט נצרף אליו ממיטב האמנים שנולדו או נפטרו בשבוע האחרון. מתחילים:

זה קרה באיזה משחק רנדומלי של ממפיס בתחילת הבועה (היה לי הרבה זמן פנוי…), כשוואלנצ'ונס החטיא את הזריקה הראשונה מהקו. לרגע שאלתי את עצמי: מה אני לעזאזל רואה? מה קרה ל NBA הראוותני והמוכר? הציפייה הגדולה לחזרת הכדורסל השכיחה קצת את כל האלמנטים שהיו כמו ברורים מאליהם וחסרים באורלנדו: הקהל, התקשורת, שחקנים שעפים ליציע ושופכים על עצמם בירה של איזה מתקמבן שהצליח להשיג כרטיס לשורה הראשונה. הבובות שיורות חולצות תוך כדי משחק, הספונסרים שנותנים חסות לפסק זמן, לסל, לעבירה, לחיטוט באף של השופט. האנשים בקהל שמחפשים רגע אחד של תהילה, שמתנשקים או רוקדים כשהמצלמה מגיעה אליהם. האוהדים שזוכים ב 10000 דולר על קליעה מקו החצי. במילים אחרות – לאמריקה.

מודה, אני לא חסיד גדול של כל אלה. היה מרענן לראות כדורסל בלי כמויות אינטנסיביות של גירויים שלא קשורים למשחק. ובכל זאת, נראה לי שצריך באופן רציני לשאול האם וכיצד אור הזרקורים הזה, שנהיה בוהק משנה לשנה, צריך להשתלב עם הסיבה לשמה כולנו מתכנסים – כדורסל. הרי ברור שכדורסל ללא קהל והייפ לא שווה כמעט כלום. באופן פרדוקסלי, הנוכחות המוגזמת של עניינים שאינם קשורים לכדורסל מראה עד כמה מדובר בתחום שהפופולריות והעניין בו עולה ושנוגע בלבבות רבים. מלבד זאת, בלי וויכוחים לוהטים בין סטיבן איי סמית למקס קלרמן שמחליפים דעות כמו גרביים, גאוות יחידה של קבוצות (האם היא קיימת יותר?), ילדים עם עיניים נוצצות שרוצים חתימה וחולמים יום אחד לעמוד על הבמה הגדולה, מאבקים בין מועדונים ורעש מחריש אוזניים אחרי כל איירבול, אפשר לומר שהחוויה הספורטיבית לא שלמה. הקהל והתקשורת הם חלק בלתי נפרד מכל ספורט ומהדרישה שלו להמשיך ולהשתפר. למרות כל זאת שווה לנצל את תקופת הקורונה, לעצור לרגע ולחשוב על מה שקרה באורלנדו כשעמדנו פתאום מול מציאות שבה היה רק דבר אחד על המגרש – כדורסל. בהתחלה זה היה ממש נראה כמו משחקים בשכונה: בלי הרבה רעש, בלי מצלמות, רק עשרה שחקנים שלא התאמנו הרבה זמן ועושים את מה שהם אוהבים לעשות. הדרבון היה בעיקר בין חברי הקבוצה וצוות האימון, הרצון להוכיח ירד קצת כשהאולם שקט ואנחנו הצופים ראינו כיצד נראה ענף ספורט שנשאר בסוף ללא כל המעטפת הסובבת אותו. האם זה עדיף? אשמח לשמוע את דעתכם. אנסה לפרק קצת את הסוגיה לכמה גורמים ולהעלות בעיקר כמה שאלות על מה שראינו במהלך הבועה באורלנדו ומה שמצפה לנו בעונה הקרובה. מיותר לציין שהמסקנות הללו סובייקטיביות וחוסר השימוש בסטטיסטיקה מכוון. כוונתי היא בעיקר להעלות כמה שאלות ולעורר דיון במידת האפשר על נושאים קצת פחות מדוברים ביחס לספורט בכלל ול NBA בפרט. נתחיל:

עומס פיזי ונפשי

82 משחקים בעונה הסדירה, סדרות של 7 משחקים בפלייאוף – הלחץ הפיזי והמנטאלי ששחקני ה NBA צריכים להתמודד איתו גדול בהרבה מאשר בענפי ספורט אחרים. ואם משחק כל יומיים-שלושה לא מספיק, הקושי כפול או משולש כאשר השחקנים נעים בין מדינות וצריכים להתמודד עם ג'ט-לג, שינה ואכילה לא סדירה וזמן מועט בבית. לדוגמה, יש מחלוקת בין המומחים האם לאחר משחק חוץ כדאי לטוס מיד ליעד הבא או להישאר לישון במלון לאחר המשחק. עניינים "פעוטים" שכאלה יש להם השפעה גדולה מאוד על האופן שבו הצוות המקצועי והשחקנים מתנהלים מול מציאות מתישה, פיזית ונפשית. שלא לדבר על כמות הגירויים שקיימים במדינות אחרות, על שחקנים צעירים שפתאום ישנים במלונות פאר ואולי גם רוצים לנצל את שהותם בעיר, מחוסר הריכוז המתלווה לשינויי אקלים ואווירה.

בבועה, כל זה לא היה קיים. השחקנים הגיעו במטרה לשחק כדורסל ונחסכה מהם כל ההמולה הנלווית למעבר בין מדינות. הנסיעות הקצרות בין האולמות, העובדה שכל שחקן היה חוזר למיטה שלו לאחר כל משחק ודאי השפיעה רבות על הריכוז של השחקנים וחסכה מהם את ההתשה של הנסיעות הרבות. גם חוסר הנוכחות של המשפחה היה משמעותי כאשר לא הייתה ברירה אלא להישאר באותו אזור מתוחם, והמחשבה על טיסה באמצע הגמר בשביל להתאגרף או להמר (אני מדבר אליך דניס רודמן) לא הייתה אפשרית. ההבנה של כולם שהתכנסנו רק בשביל הכדורסל מן הסתם סייעה לריכוז של השחקנים בגוף שלהם. גם הבידוד שלפני תחילת המשחקים עזר לשחקנים להתרגל למציאות החדשה, להתאמן באופן סדור ומרוכז ולהכיר את הסביבה החדשה בה בילו את החודשים האחרונים.

אגב, יש מצב שהנוכחות של כולם באותו אזור העלתה את התחרותיות בין השחקנים בנוגע לשאלה מי מתאמן יותר ובאופן יעיל יותר, דבר מבורך כשלעצמו.

קהל ומדיה

אפשר לתמצת את כל הבעיות של הקהל והמדיה האמריקאיים בסרטון הבא:

בבועה, המראה המגוחך של "קהל הזום" העלה חיוך לא פעם. העובדה שלא שמעו אותו בכלל, האיכות של הזום שהעלימה אנשים לדקות ארוכות גרמה לנושא הקהל להיות מעניין עוד יותר ואולי היא תגרום לחשיבה מחודשת אודות האופן שבו קהל ה NBA נראה.

ברוב ענפי הספורט, הקהל הוא חלק בלתי נפרד מהמשחק. במשחקי כדורגל ופוטבול הדבר עוד יותר בולט עם אצטדיונים מפוצצים באוהדים שעושים רעש. ב NBA לעומת זאת, מקומם של האוהדים והתקשורת הפך מורכב בשנים האחרונות והיחס בינם לבין המשחק השתנה. ננסה להעיר על כמה נקודות בעניין:

מעמד האוהדים – הליגה נהיית יותר פופולרית ויותר עשירה. מחירי הכרטיסים מאמירים והאולמות מלאים בבני עשירים שהמשחק לא מאוד מעניין אותם. הדוגמה הקלאסית היא גולדן סטייט של השנים האחרונות. בשנים הראשונות של השושלת האורקל ארנה היה אחד האולמות הכי ביתיים בליגה שבו האוהדים נאמנים לקבוצה הלוזרית שלהם. כעבור שנים ספורות כבר אכלסו אותו לא מעט אנשים מהמעמד הבינוני-גבוה שבעיקר באו לראות את ההצגה ופחות לעודד או להזדהות.

בידור – מה מקומו של הבידור בספורט? האם הוא מטרתו המרכזית? איפה הוא תופס את המקום ביחס לתחרותיות וליופי? כל המילים האלה, על המשמעויות הרבות שהן מקפלות בתוכן, דורשות התייחסות נפרדת. אלא שבהקשר של ה NBA המצב סבוך בהרבה. הרי המשחקים הם מזמן לא רק משחקי כדורסל. הופעות מחצית, הגרלות, שואו לפני ואחרי כל משחק, מצלמות שעוקבות אחרי הקהל ומחפשות ילד שעושה פרצוף מצחיק – כל אלה כבר הפכו חלק אינטגרלי מהאווירה במשחק ומהאופן שבו הצופים צורכים אותו. אלה כלל לא היו בבועה, שבה אפילו הפרסומות והחסויות היו יחסית מעטות, שום רקדניות לא היו בפסקי הזמן (צריך לחסל את המוסד הזה, סליחה מומי) ובלי הרבה הסחת דעת לשחקנים. פתאום אפשר לשמוע את המאמן ולהיות קצת יותר בפוקוס.

עוד דוגמה נחמדה היא הראיונות עם המאמנים תוך כדי המשחק ("נראה לי שצריך לשפר את ההתקפה וההגנה", "השחקנים שלי משחקים טוב בשני צידי המגרש", "אנחנו לא קולעים טוב" ו"קשה לעצור את יאניס" הן רק חלק מהתובנות העמוקות שחולקים איתנו המאמנים בחוסר חשק בין הרבעים) היו די מגוחכים עם מקל סלפי באורך 2 מטרים בינו לבין העיתונאית והעלתה שוב ושוב את התהייה המוכרת: האם כל זה הכרחי?

לחץ וההשפעה על צעירים – קשה לאמוד דברים כאלה, אך היה נראה שבסיום העונה הזאת שחקנים צעירים קיבלו יותר ביטחון ולקחו חלק יותר משמעותי בקבוצות. אחת הסיבות? היעדר הקהל. כשעשרות אלפי זוגות עיניים ועשרות מצלמות עוברות על כל פיפס ומגיבות למתרחש הלחץ עושה את שלו. שריקות בוז יכולות להשפיע באופנים שונים על שחקנים וככל שיש להם פחות ניסיון במשחק מול קהל ההבדל יכול להיות תהומי. שחקנים צעירים צריכים סביבה רגועה כדי שלא כל טעות שלהם תעלה להם באלפי סרטונים ויראליים או סתם ניתוחים ארוכים ומתישים. כשמדובר בילדים בני 19-24 פוקוס הוא שם המשחק. המעבר החד למשכורות אסטרונומיות מובילה באופן די טבעי לאינסוף הסחות דעת ממוסר עבודה שהרבה יותר קל לעמוד בו כשכמות הפיתויים קטנה. תחשבו מה אתם עשיתם בגיל הזה…

בלי קשר לבועה, נראה שצעירים רבים בליגה מצליחים להתבגר מהר מאוד ובצורה מרשימה ביותר. הצורך בשילוב בתוך הקבוצה ובהבנת הכימיה האנושית (ולא רק על המגרש) מכריח שחקנים להתבגר מהר מאוד ולהפריד בין העיקר והטפל בשביל להגיע אל הטופ המיוחל.

כימיה וחדר הלבשה – בניגוד למשחקים לפני הבועה בהם כל שחקן היה הולך לביתו ומשאיר את הפוליטיקה בינו לבין שאר הקבוצה על המגרש, השהות המשותפת של כלל השחקנים באותו אזור חיזקה את הקשר ביניהם. על המגרש נראה פרגון גדול יחסית, דרבון של השחקנים אחד את השני ורעש כמה שיותר חזק כדי לפצות על היעדר האוהדים. ויותר מכל, היה נראה שהפרגון והאווירה החמה אותנטיים. כבר מתקופת גולדן סטייט ראינו התלהבות מוגזמת של שחקנים מכל מהלך טוב אבל בבועה החשיבות של הפרגון ההדדי הייתה מכרעת. העיסוק בכדורסל נטו גרם לאווירה קצת יותר טובה במשחקים. גם הנוכחות של המדיה בחדרי ההלבשה שלפני הקורונה היתה פשוט בלתי נסבלת, השפיעה בוודאי על השחקנים לפני המשחק בצד המנטלי. לא עוד מציאות שבה דקות ספורות לפני המשחק שחקנים מתראיינים, לא יכולים לקחת כמה דקות לעצמם וצריכים לפלס את דרכם ללוקר שלהם דרך הררים של מיקרופונים שלופים. שיחות בין שחקנים לפני המשחק לא ממש יכולות להתקיים כאשר כל מילה מתועדת ויכולה להפוך לוויראלית. אני מניח שהיו בעיות בחדרי ההלבשה גם במהלך הבועה אבל היעדר התקשורת באופן אינטנסיבי נתן לקבוצות את האופציה להשאיר את הדברים בחדרי חדרים ולנהל את המצב באופן יותר מבוקר. כשעל המגרש היה בעיקר כדורסל, גם הסיפורים מאחורי הקלעים הפכו פחות גדולים ומתוקשרים.

הגנה – לגבי זה מדובר בהשערה בלבד שלא היה לי זמן לבדוק באופן סטטיסטי ושכמות המדגם בו קטנה מאוד. ככל שהנוכחות של אוהדים והמדיה גדולים כך הרצון לבצע פעולות הרואיות בהתקפה עולה. שלשה ממרחק עצום, דאנק מרשים או אפילו חטיפה בזמן הנכון מעוררת את הקהל הרבה יותר משמירה יעילה או חסימת הצבע. גם אם לא מדובר בהשפעה משמעותית, הריכוז של השחקנים התבטא גם בפעולות קטנות שבמציאות רגילה יכולות בקלות להיבלע בתוך ההמולה הסובבת את המשחק. העונה הבאה יכולה להיות מבחן יותר מדויק של האספקט הזה במשחק וההשפעה של היעדר קהל ומדיה בהתפתחות שלו. טענות רבות נשמעו בשנים האחרונות על הירידה בחלק הזה של המשחק, על החוקים החדשים שמגבילים את היכולת של מגנים טובים לבצע את העבודה שלהם ועל חוסר היכולת למדוד באופן מדויק השפעה הגנתית של שחקן, כאשר גם הנתונים המספריים המשוכללים רחוקים מלספר את כל הסיפור. הליגה צריכה לחשוב מחדש על האיזון העדין בין כמות כישרון עצומה מבחינה התקפית לבין הצורך בשמירה על החלק האפור יותר (והמרגש יותר לדעת כותב שורות אלה) של משחק הכדורסל בעידן החדש. אפשר להתנחם בכך שכרגע נראה רחוק היום שבו קבוצה שיודעת רק לתקוף תגיע אל הגמר או תזכה באליפות.

שיפוט – נושא השיפוט ב NBA עוד רחוק מלהיות אידיאלי. בתור משחק שבו החוקים לא ברורים עד הסוף והרבה תלוי בהתרשמות של השופט (קיים גם בכדורגל, בניגוד לפוטבול וטניס לדוגמה שם כמעט ואין טעויות שיפוט), הלחץ של התקשורת והקהל עלול להשפיע גם על נקודת מבטם של השופטים, גם אם באופן מינורי. אני לא באמת חושב שיש כזה דבר "שיפוט ביתי" אבל עצם העובדה שמושג כזה קיים מצריך הבהרה של הכללים והנהלים, שימוש יותר נכון במצלמות והימנעות מקנייה של פלופים מיותרים. נושא הצ'אלנג' (שעובד מעולה במשחקים כמו טניס ופוטבול, שם ההפסקות הרבה יותר מסודרות), תגבור הכוחות של השופטים (הוספת עוד שופטים מול המסך? יותר זוויות לראות מהלכים?) ובכלל היכולת לקבל את ההחלטה המדויקת ביותר במינימום זמן וחשיבה מחודשת על הריפליי שפשוט הורג את קצב המשחק הם נושאים בוערים לא פחות.

פותחים עונה

הרבה שאלות הביאה איתה הקורונה, חלקן תוארו לעיל ויש עוד רבות שדורשות מענה בטווח הקרוב והרחוק. העצמאות הכלכלית של הליגה והמועדונים שיש לה יתרונות וחסרונות רבים הובילה לכך שאפשר היה לחזור לשחק במינימום זמן ועם אמצעים מקוריים ומשוכללים כדי להימנע כמה שיותר בהידבקות בנגיף. בהקשר הזה באמת אפשר להחמיא לאדם סילבר על התפקוד המרשים שהיה במהלך הבועה בתקווה שזה יישאר גם במהלך העונה הקרובה.

נפתח אם כן את עונת NBA 2020-21 עם שני משחקים מרתקים וציפייה גדולה לעונה תחרותית יותר מתמיד. שני המשחקים שארגנה לנו הליגה מצדיקים קימה מוקדמת והולכים להיות סיפתח מושלם למרתון ששמו ה NBA. לעבודה:

02:00    ברוקלין נטס (0-0) – גולדן סטייט ווריירס (0-0)

אחח, הנוסטלגיה. מפגש משונה מאוד בין כמה מהשחקנים הבולטים הקשורים בשושלת מהמפרץ נפגשים משני צדדים שונים של המתרס ועם מגמות דומות אבל שונות: מצד אחד גולדן סטייט שמנסה לחזור לעידן טרום-דוראנט ולהראות שיש לה עוד מה להציע מול אותו דוראנט עצמו שחבר לנמסיס קיירי כדי להביא אליפות כבר בעונה הקרובה. הדבר היחיד שמעיב על השמחה במשחק הוא היעדרו של קליי תומפסון שככל הנראה פגע בסיכויים של ג"ס להגיע רחוק העונה והיה אחד השומרים החשובים על קיירי במהלך השנים. גם דריימונד גרין שלא שיחק בקדם העונה בספק למשחק היום וננסה לעדכן בהתפתחויות. קצת על הקבוצות לקראת המשחק:

גולדן סטייט ווריירס

לפריוויו על הקבוצה של אבי טרכטמן: https://hoops.co.il/?p=211793

לאחר עונה מפוארת שבה איישה את המקום האחרון בליגה בפער מרשים החבורה של סטיב קר קיוותה לחזור לתחרותיות כבר בעונה הקרובה על ידי צירופו של אנדרו וויגינס במקום דיאנג'לו ראסל, הבחירה השנייה ג'יימס וויסמן (שגם הוא פצוע) וצירופו של קלי אוברה החביב. משחקי הקדם-עונה לא ממש אומרים כלום אבל לא מן הנמנע שהעונה הזאת בעיקר תהיה תזכורת ליכולות של ה MVP לשעבר ואולי אפילו להיות תחרותיים בחלקים מסוימים של העונה. לולא הפציעה של קליי והספק לגבי כשירותו של שריר החשק אצל גרין נראה קבוצה מוגבלת התקפית כשהגנה לא כל כך הולכת לעניין אותה, בטח אם היא משחקת בלי דריימונד. האם השיטה של סטיב קר תעבוד עם השחקנים החדשים? האם סטף יחזור בעונה פסיכית וייקח על עצמו משחקים שלמים? אני מעריך שהחלק הראשון של העונה ייתן לנו תשובה יותר ברורה כשאני סבור שעם כמות הכישרון במערב אין לקבוצה מאוקלנד הרבה מה להציע. בהיעדר סנטר דומיננטי עד שוויסמן יחזור יהיה צורך בעיקר בתיאום התקפי והגנתי מושלם, משהו שייקח זמן לבנות במהלך העונה. לגבי המשחק היום:

מי שומר? השאלה הזאת הייתה רלוונטית גם אם לא היו עומדים בצד השני שניים מהסקוררים הטובים בליגה. כמו שזה נראה מקדם העונה דוראנט נראה כמי שמעולם לא נפצע והנונשלטיות הבלתי נסבלת שבה הוא קולע היא אתגר הגנתי לכל קבוצה, בטח לגולדן סטייט המאותגרת הגנתית. יכול להיות שדריימונד היה יכול לעצור אותו גם בגלל ההיכרות שיש ביניהם (היכרות טובה-מדי) אבל במצב הנוכחי בטח נראה את וויגינס מנסה לשמור עליו כשגם קוון לוני יקבל עליו כמה דקות ואם לסטיב קר יהיה חוש הומור אז גם קרי. הבעיה היא שמלבד דוראנט יש גם קיירי שפשוט הולך להתעלל בכל מי שישמור עליו (כנראה אוברה או סטף) וההנחה היא ששני השחקנים הולכים לתת את הנקודות שלהם במשחק הקרוב ביתר קלות וגם אם לא יש לברוקלין גם את דינווידי, ג'ו האריס, כריס לוורט וג'רנט אלן הנהדר שפשוט אסור להשאיר לבד. לוני יצטרך להתמודד עם אלן או ג'ורדן ולהעיף אותם מהצבע ובעיקר לשמור על הריבאונדים שחשובים מאוד עבור הקבוצה.

מה בכל זאת עושים? מנסים להכריח מסירות. דאבל טימס או שמירה אזורית תחייב את הקבוצה מברוקלין שזאת העונה הראשונה שלה ביחד להניע את הכדור מצד לצד ולעבוד על התיאום ההתקפי שייקח לו זמן להתגבש. גם קיירי וגם דוראנט ידועים בתור בעלי אגו לא קטן ויכולות מסירה לא מזהירות והוצאת הכדור מהידיים שלהם יכולה קצת להקשות על היכולת שלהם לקלוע מכל נקודה במגרש. השלשות של שניהם מכדרור ייכנסו גם אם המגנים יכניסו להם אצבע לעין ולכן עם כל הצער שבדבר אסור יהיה למגנים להיצמד אליהם ולתת להם לחדור ולקלוע או למסור לדיאנדרה ג'ורדן. שחקני הכנף יכולים לקבל שמירה יותר מסורה והיות וברוקלין מחזיקה הרבה קלעי שלוש קאץ' אנד שוט טובים יהיה קשה לכסות את כל העמדות.

ריבאונד – הזכרתי את העניין במשפט אבל גם אם אין לג"ס את היכולת לשמור על הקבוצה היריבה אסור לה בתכלית האיסור לתת לברוקלין ניסיונות שניים. המשימה מאוד קשה כשבצבע נמצא סנטר טבעי שזאת אחת מהמשימות המרכזיות שלו אבל במידה וויסמן ישחק הוא יהיה צריך ללמוד כיצד לעשות זאת.

מי מוסר? עוד שאלה ששייכת לאופי של הקבוצה באופן כללי ולא רק לגבי המשחק הנוכחי. מלבד סטף ודריימונד הקבוצה מורכבת משחקנים שמאוד אוהבים את הכדור אצלם ביד ופחות אוהבים לחלק אותו. השחקנים החדשים – וויגינס, אוברה וגם בייזמור ופסקל יצטרכו להתאים את עצמם לשיטה של סטיב קר ששווה ניסיון לפחות בעונה הקרובה. מדובר בשחקנים שעוד אי אפשר לדעת באיזו נקודה הם נמצאים מבחינת כושר והאם אפשר לשנות את ההרגלים המגונים שלהם בהגנה ובהתקפה. במקרים שבהם זה לא עובד אולי אפשר לנסות במשחק הקרוב לתת לאחד השחקנים החדשים לנהל את ההתקפה ולהרגיל אותו למשחק דינמי ומשתנה שבו סטף נע מצד לצד והשמירה עליו תוכל להביא לאייסוליישן המוכר יותר לוויגינס דרך ניהול נכון של ההתקפה. בכל מקרה הנוסחה של גולדן סטייט תמיד אמרה שככל שיותר שחקנים נוגעים בכדור קל להם להיכנס למשחק והדבר נכון גם עם ההרכב הנוכחי שאין עליו לחץ להביא אליפות עכשיו ומייד אלא להוכיח את עצמו ולהשתפר.

שלשות – יש קליי אין דאגות, אין קליי יש המון. מלבד החור ההגנתי שהוא משאיר אחריו (לדעתי העניין הקריטי ביותר עבור הקבוצה) הספלאש בראד'ס הצטמצמו בחצי והשאירו את מנהיג הקבוצה כקלעי השלוש היציב היחיד בקבוצה. ברור לגמרי שההגנה של ברוקלין תתמקד בעיקר בו אבל אם הוא יכריח את הקבוצה לבצע חילופים (כאמור, מדובר בקבוצה שלא התאמנה הרבה יחד) הוא יכול לקלוע את השלשות שלו ועדיין לייצר מצבים נוחים עבור שאר הקבוצה. הייתרון של השחקנים החדשים בקבוצה טמון בכך שיש להם את הביטחון לקחת על עצמם את ההתקפה ואם ישכילו לנצל את הבלבול ההגנתי של ברוקלין יוכלו לייצר נקודות. מלבד זאת, לא תהיה ברירה אלא לתת להם להחטיא מהשלוש בתקווה שיתפסו יום טוב או שישפרו את האספקט הקריטי הזה במשחק שלהם.

ברוקלין נטס

לפריוויו על הקבוצה של דן רוזנבלום: https://hoops.co.il/?p=210858

ההימורים לגבי הפיצוץ הראשון בחדר ההלבשה כבר התחילו וברוקלין, הקבוצה הכי טובה בניו יורק שהפכה מצעירה ומבטיחה לכזאת שרוצה לאיים על התואר כבר בעונה הקרובה תצטרך בעיקר לטפל בכפפות משי בשני הכוכבים החדשים ששניהם לא הצליחו בלי כוכב דומיננטי לצידם. הקוף של קיירי, שאחרי שעזב את צילו של לברון הצליח להאט את ההתקדמות של בוסטון ולהיפצע, מגיע יחד עם דוראנט שהקוף על הגב שלו עדיין נוכח. שניהם יצטרכו בעיקר לא לדרוך על האצבעות אחד של השני, להוכיח מנהיגות עם הרכבים שונים וצעירים ובעיקר להבין שהם לא יכולים להסתפק רק ביצירת נקודות. זוהי שעת מבחן עבור שני הכוכבים ועבור הקבוצה, שמאז הטרייד האיום עם בוסטון נלקחת לראשונה ברצינות לקראת הליכה עד הסוף. די ברור שיהיו גמגומים בהתחלה וניסיונות להרכבים שונים אבל אי אפשר לבנות על עונת ניסיון כשדוראנט כבר לא צעיר וקיירי תמיד עם פוטנציאל פציעה שתגמור עונה. המשוכה הראשונה שלהם הלילה נוחה מאוד ותוכל להשאיר אותם עם ניצחון קליל יחסית שיפתח להם את העונה ברגל ימין. לקראת הערב ננסה לעקוב אחרי כמה שאלות:

מי מנהל את ההתקפה? לכאורה התשובה לכך פשוטה – קיירי. אלא שבמקום סטיב נאש לא הייתי ננעל על האפשרות הזאת היות ולקיירי יש היסטוריה כאחד שלא כל כך מצליח לנהל התקפה כמו שצריך. בבוסטון היה פשוט כואב בעיניים לראות שהוא פשוט לא בנוי לזה כשהוא הולך כל הזמן על אייסוליישן או מוסר מסירה חסרת משמעות לשחקן אחר שינהל את ההתקפה. היכולות האישיות שלו ינוצלו היטב בקבוצה כשחקני הכנף עומדים על קשת השלוש ומחייבים את ההגנה להשאיר חורים בצבע אבל בתור מי שאמור לאפשר מספיק מצבים לדוראנט וגם לעבוד בתיאום עם אלן או דינווידי לא בטוח שהוא מתאים לתפקיד. הנהגה של קבוצה יכולה להגיע בצורות שונות כמו תנועה חכמה או חסימות יעילות. לאור כל זאת הייתי נותן את תפקיד מנהל המשחק לדינווידי (6.8 אסיסטים בעונה שעברה) שייצר לא מעט פיק אנד רולים שיובילו להליכה קלה של קיירי אל הסל או מסירה מתוך הצבע כשהוא עומד על קשת השלוש לזריקה או חדירה. האפשרות השלישית היא כמובן דוראנט שבזמנים שבהם סטף לא פגע או שהמשחק הגיע לרגעים המכריעים שלו לקח על עצמו את ההתקפה והיעילות של האופציה הזאת הייתה שנויה במחלוקת. במקרים שבהם ההתקפה מהירה דוראנט הוא נכס עצום והמהירות שלו יחד עם העובדה שהוא פשוט יכול להיעמד על קשת השלוש ולזרוק כאילו זאת זריקת עונשין יכולה ליצור בלבול בהגנה של היריבה ולתת לדוראנט למסור (אלמנט שהוא השתפר בו בגולדן סטייט) מסירה פשוטה שתוביל לנקודות קלות. כך או כך, אני מאמין שכל האופציות ינוסו במשחק הקרוב.

הגנה – גם כאן סימן השאלה גדול מאוד לאור התוספת של שני הכוכבים. ברוקלין הייתה קבוצת הגנה לא רעה בכלל בעונה שעברה (מקום 10 בליגה ברייטינג הגנתי, לעומת מקום 22 בהתקפי) והתוספת של קיירי ודוראנט לא אמורה מאוד להשפיע על האיכות של ההגנה אבל תקשה קצת על התיאום ההגנתי בתחילת העונה. קיירי אמנם מגן בינוני ומטה אבל הוא מוקף במגני כנף סולידיים שיכולים לחפות עליו וכשג'ורדן או אלן מגנים בצבע אין סיבה שתהיה בעיה. ההגנה במשחק הקרוב תתמקד כמובן בעיקר בסטף ולמזלה של ברוקלין יש לה מספיק שחקנים שהיא יכולה לשלוח עליו כולל חילופים. סביר להניח שבתחילת המשחק דינווידי ישמור אותו ויקבל עזרה מלוורט ודוראנט. סטף יתקשה לחדור מול שומרי הצבע של הנטס ויצטרך להשתמש בטווח הזריקה שלו כדי לרווח את המשחק עבור שאר השחקנים. שאר המאצ'אפים ההגנתיים די ברורים כאשר ג'ורדן או אלן ישמרו על לוני או ויסמן, ויגינס יקבל את הטיפול של דוראנט או לוורט ואוברה יקבל את אירווינג או דינווידי. למשחק הקרוב זה אמור להספיק.

השילוב של הכוכבים בקבוצה מגובשת – קשור לכל מה שכתבנו לעיל אבל באמת מדובר בשאלת המפתח עבור ברוקלין וזאת שכנראה תכריע איך היא תיראה העונה. גם בלי קיירי בעונה שעברה היא הסתדרה יפה מאוד עם צעירים מבטיחים ואיזון בכל העמדות בהגנה ובהתקפה. הכוכבים והמאמן יצטרכו להחליט האם הם משתלבים בקבוצה הקיימת או שבונים מחדש תכנית משחק סביבם. לדעתי, אם יצליחו לקיים את האפשרות הראשונה יש לנו קונטנדרית.

הימורים רבותיי, הימורים

שתי הקבוצות עוד לא מכירות את עצמן ובטח שלא אחת את השניה, נראה הרבה מאוד ניסויי כלים ונקווה לשמוע אם יהיו חילופי דברים בין דוראנט לבין חבריו לקבוצה. אם גרין ישחק ויהיה ביניהם טראש טוק אפשר להכתיר את המשחק הראשון כהצלחה מסחררת, כי ברמת הכדורסל הולך להיות כאן משחק חד-צדדי. ברוקלין ב 15.

05:00    לוס אנג'לס קליפרס (0-0) – לוס אנג'לס לייקרס (0-0)

הגענו אל המשחק המרכזי של הערב בין שתי קבוצות שסביר מאוד שנראה גם באוף-סיזן ושלולא יוקיץ' ומארי היו נפגשות כבר בגמר המערב של העונה שעברה. האלופה שהתחזקה בעוד שני סנטרים טובים (מה נסגר איתם?) תנסה לזכות באליפות שנייה ברציפות ושוב תעלה את השאלה – כמה עוד לברון ג'יימס? הכוכב, שחוגג עוד שבוע 36 חורפים לא מראה סימני האטה ואחרי שזכה ב MVP של הגמר הוא לא מכוון לעצור. אחרי טבעת רביעית ועם פנים לחמישית הוא יכול להתגאות שגם אם תתחיל ההאטה שלו בעונות הקרובות הוא לא משאיר אדמה חרוכה בעיר המלאכים (כמו שעשה למיאמי וקליבלנד) אלא קבוצה חזקה התקפית והגנתית שמונהגת על ידי הסנטר הטוב בליגה. מולו תעמוד הקבוצה עם הפער הכי משמעותי בין פוטנציאל לתוצאות מונהגת על ידי טיירון לו (עוד מפגש נוסטלגי מרגש) שהובא בשביל למלא את המשימה הפשוטה – להוציא מהסגל שלו את מה שיש בו ממילא. המשחק בשעה נוחה יחסית ליושבים בציון אז אין תירוצים להיעדרות, בטח אם אתם בבידוד. קצת על הקבוצות לקראת המשחק:

לוס אנג'לס לייקרס

לפריוויו על הקבוצה של מידן: https://hoops.co.il/?p=210300

האלופה מגיעה כשהחיסרון היחיד שלה קשור למנוחה הקצרה יחסית בין העונה הקודמת לנוכחית. מאז הבועה באורלנדו היא הספיקה גם לשנות קצת את הסגל ולהתאים אותו יותר לפילוסופיית המשחק: נראה אתכם עוברים את הטיטאנים. עם צירופם של מארק גאסול ומונטרז הארל אחרי העזיבה של האווארד הקבוצה פשוט מלאה בסנטרים כאילו באו לעשות לשאר הליגה דווקא. בגזרת הגארדים רונדו פינה את מקומו לדניס שרודר שמגיע סוף סוף לקבוצה שיכולה להשתמש ביכולות שלו כמו שצריך ואולי להביא אותו לאולסטאר מתישהו. מלבדו אין כמעט מנהלי משחק טבעיים לקבוצה שיכולה תמיד לבנות על לברון ואולי להיעזר קצת בשירותיו של ווסלי מת'יוס שהיה סביר במילווקי. כמיטב המסורת נשאל כמה שאלות:

גארד? מה זה? – כאמור, מדובר בקבוצה שבונה על הנעת הכדור בהנהגת לברון, שחקני כנף מצוינים והרכבים עם 2 סנטרים שאחד מהם בדרך כלל יכול גם לקלוע משלוש. במקרים שבהם לברון מתעייף נראה את שרודר, מנהל משחק לא רע ועם מקום לשיפור, כאשר דייויס יעמוד כהרגלו בכנף לקבל כדורים למשחק פוסט או שלשה. במשחק הקרוב זאת תהיה משימה לא פשוטה מול  המגנים המעולים של הקליפרס שימררו לו את החיים ויכריחו אותו למסור, ויש למי. בשאר הזמן נראה את לברון מנסה להצמיד אליו את קוואי כמה שיותר ולנהל את הדקות שלו כמו שרק הוא יודע. כשדייויס, קוזמה, קארוסו ואפילו גאסול מחכים על קשת השלוש ההתקפה של הלייקרס כל כך מגוונת שהקליפרס יצטרכו להחליט איזה רעל הם מוכנים לבלוע.

הגנה – ההגנה השלישית בטיבה בליגה בעונה האחרונה תחסר השנה את רונדו שטיפל טוב מאוד בגארדים של היריבה ותצטרך בעיקר לשמור כנגד חדירות של קוואי, ג'ורג' או לו ווילאמס ותכריח אותם לזרוק מרחוק. גם הקליפרס קצת חסרים בגזרת מנהלי המשחק וכל עוד קוואי יקבל את הטיפול המתאים יהיה אפשר להקשות קצת על הקליפרס שהתחזקה גם באיבקה שיעמוד על קשת השלוש. ההגנה הגבוהה והפיזית של הלייקרס יכולה לנטרל כמעט כל פיק אנד רול שיגיע אל הסל ותכריח הנעת כדור טובה, משהו שבעונה הקודמת הקליפרס לא ממש הצטיינו בו.

ריבאונד התקפה – הלייקרס היו במקום השביעי והמכובד במספר הריבאונדים ההתקפיים (10.7 למשחק) אבל אין שום סיבה שהיא לא תהיה בטופ 3. כשעל המגרש שני גבוהים כמעט בכל רגע נתון ושחקנים יחסית מהירים שיכולים להרשות לעצמם עוד כמה שברירי שנייה בצד ההתקפי יכול לאפשר לה עוד יותר פוזשנים ונקודות קלות. מול קבוצה הגנתית וקשוחה כמו הקליפרס שתכריח לא מעט זריקות קשות שווה לנסות למצוא עמדה טובה מתחת לסל וליצור extra chance בהתקפה.

איבודים – המשחק של הלייקרס מבוסס האסיסטים (25.6 בפלייאוף שעבר, מקום שני אחרי ברוקלין ששיחקה פחות) הופך את בעיית האיבודים של הלייקרס לנסלחת אבל גם שיפור הנקודה הזאת יכול לעזור לקבוצה פלאים. אחרי שבעונה שעברה הכימיה בין השחקנים הייתה בחיתוליה העונה קרובה יצרה היכרות טובה בין השחקנים ובעיקר בין לברון ודייוויס, שני שחקנים חכמים שיכולים לדעת להעריך את המצב על המגרש ולהימנע ממסירות חסרות אחריות.

לוס אנג'לס קליפרס

נגמרו התירוצים. אחרי עונת היכרות ושני כוכבים סביבות גיל ה 30 הגיעה העונה שהקליפרס חיכתה לה (חוץ מהעונה הקודמת). קוואי צריך לקחת מנהיגות, פול ג'ורג' צריך להפסיק עם המנטליות הלוזרית שלו והשחקנים המשלימים שכבר מכירים זמן מסוים צריכים לעלות רמה. הקליפרס אמנם איבדו את הארל שהיה מתואם מאוד עם לו וויליאמס אבל קיבלו בתמורה את מרכוס מוריס שיודע להגן פחות או יותר וגם לזרוק לשלוש. זובאץ יקבל סופית את העמדה שלו כסנטר המרכזי בקבוצה והעבודה עם השחקנים צריכה להיות פשוטה ועניינית. אין צורך בתרגילים מסובכים או ביצירתיות גדולה אלא פשוט להוציא את המקסימום מכל שחקן ולהבין איפה הוא ממוקם ביחס לקבוצה. האם טיירון לו מתאים למשימה או שהוא יתבלבל וייתן ללברון לנהל את פסקי הזמן של הקליפרס? בקרוב מאוד נדע. בינתיים, קצת על המשחק הנוכחי:

שמירות – קוואי צריך לשמור על דייוויס. לברון אמנם הוא הסכנה המרכזית אבל דייוויס הוא שובר השוויון של הלייקרס וההנחה היא שלברון ימצא אותו כך או כך. מוטת הידיים של הסייבורג יכולה להאט מאוד את אחד השחקנים הטובים בליגה ולהשאיר זובאץ להתמודד עם הסנטרים ולבברלי לשגע את לברון או שרודר. ג'ורג' יוכל לעזור לשניהם וגם לשמור על שחקנים פחות מאיימים כמו קוזמה או KCP ובמקביל לשים עין אם יש צורך בתגבור בצבע. איבקה הגבוה הוא תגבור משמעותי גם בחלק הזה של המגרש ויכול להתחלף כמעט על כל שחקן משני. אין צורך בתיאום הגנתי מושלם וחילופים יהיו כמעט חסרי תועלת מול הקליפרס שיש להם מגינים טובים שיכולים לשמור על כמה עמדות. השמירה תכלול גם הימנעות מריבאונדי התקפה של הלייקרס ודחיקת השחקנים הכבדים יותר אל מחוץ לקשת. אם יש קבוצה שיש לה את הכלים להתמודד עם הלייקרס זאת בהחלט הקליפרס.

מי עושה סדר בבלגן? שאלת מיליון הדולר. מי מנהל את ההתקפה? מהי תכנית המשחק? איפה לעזאזל כל אחד עומד? השאלות האלה הן המפתח להצלחה של הקליפרס בעונה הקרובה וכאמור הן לא צריכות להיות מורכבות כל כך. לו וויליאמס ימשיך להנהיג את הספסל העשיר של הקבוצה ולפתח כימיה טובה עם שחקנים שהם לא מונטרז הארל וקוואי צריך להחליט האם הוא רוצה לנהל את ההתקפה או לעמוד בכנף. ניסויי הכלים האלה היו אמורים להיות אתמול אבל הם חשובים מתמיד וקבוצה כמו הלייקרס תעניש כל בלבול או הגזמה. במשחק הראשון בעונה אפשר לנסות כמה הרכבים ולתת לטיי לו להכיר את הנפשות הפועלות אבל מתוך אחריות והבנה שצריך מתישהו להכריע.

מי הסנטר המחליף? אחרי העזיבה של הארל הקליפרס נשארו עם הרבה שחקנים פיזיים אבל ללא סנטר משלים. מול קבוצות קטנות איבקה יכול לעשות את העבודה לא רע עם עזרה משאר השחקנים אבל מול הלייקרס הנוכחית כל השחקנים יצטרכו להיות קרובים יותר לצבע ולעזור לגמד התורן שיעמוד שם.

ריבאונד – כתמונת מראה למה שכתבתי על הלייקרס, הקליפרס היו מקום 3 בליגה בריבאונד הגנה ושמיני בהתקפה. יש ברוסטר שחקנים חכמים מאוד שיודעים לקלוט ריבאונדים כאשר חלוקת הריבאונדים הייתה יחסית מאוזנת בין השחקנים (כולל הארל שהוביל את הקבוצה) ושמירה על הנתון הזה יהיה חשוב עבור הקליפרס במשחק הקרוב.

קצב המשחק – יש לקליפרס אפשרות לשחק בקצב שונה של המשחק וההגנה הטובה שלה יכולה להחליט איזה סוג של משחק נראה. האם תנועת כדור מהירה ומעבר מהגנה להתקפה יוציא את המיטב מהשחקנים או שעדיף לסמוך על היכולות הבודדות של הכוכבים? אני מעריך שבחלקים מסוימים של המשחק הקרוב יהיו לא מעט ריצות של שתי הקבוצות וזאת שתקבע את קצב המשחק תצא עם ה W הראשון לעונה.

אז מה יהיה?

מדובר על סבירות גבוהה של גמר מערב פוטנציאלי בין אלופה בטוחה בעצמה לקבוצה שחייבת להוכיח לליגה מה היא שווה. הרופא רשם משחק מאוד תחרותי ומעניין שבסופו הקליפרס יצאו עם הניצחון ב 3 נקודות בודדות. נא לקום לפחות לרבע האחרון.